<h1>עשרת הדברות לבעל העיטור הלכ' יו"כ</h1>
<h2>דף יג.</h2>
עוברה שהריחה ריח מאכילין אותה עד שתשוב נפשה ותניא עוברה שהריחה בשר קודש או בשר חזיר תוחבין לה בקיש או בכרכר [ברוטב וכו'] אם מתיישבה דעתה מוטב ואם לאו מאכילין אותה שומן שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא ע"ז וגילוי עריות וש"ד. ההיא דאתת לקמיה דר' חנינא לחשוה ואילחשו קרי עליה בטרם אצרך בבטן ידעתיך נפיק מינה ר' יוחנן ההיא דאילחשו ולא אילחשי קרי עליה זורו רשעים מרחם נפק שבתאי אצר פירי. כתב בעל הלכות פחות מכשיעור יהבינן לה [וכו' (עי' כריתות י"ג.)] ועוברה שהריחה משאמרה צריכה אני תוחבין לה כחולה וכן הלכתא ורב אחא בשאלתות [כתב] דרש רבא (פסחים נ"ד:) עוברות מתענות ביוה"כ אבל חיה אסורה עד ל' יום וכן הלכתא. וחי' לא אתמר בגמרא [ואי] משום דקתני והחיה תנעיל את הסנדל וסתם חי' ל' יום התם משום צינה היא ולא באכילה דא"כ הו"ל למיתני' גבי אכילה ומסתברא דינה (דעוברה) [כעוברה] אם היא צריכה מאכילין אותה עד שתשוב נפשה וכחולה דמאכילין אותו ע"פ בקיאין.
<h2>דף יד.</h2>
וכל מלאכה שאסורה בשבת אסורה ביוה"כ כדתנן (מגילה ז':) אין בין שבת ליוה"כ אלא שזה זדונו בידי אדם וזה זדונו בכרת ומלאכה ועירוב וטלטול והוצאה בשבת ועירוב והוצאה ליוה"כ. והא דאמר רפרם בפ' שני שעירי (יומא ס"ו:) וכו' זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליוה"כ ליכא.
